שיחות שחר

יום הזיכרון ‏2002

בית ספר הדר, נס ציונה

פוסע לי בדרכי לבית הספר, חושב לי ונזכר איך בימים עברו אהבתי להיות במגע בלתי אמצעי עם תלמידי בית הספר

בו למדו ילדיי ובמיוחד כיתתו של שחר.

ושוב חולפות המחשבות ונזכר בכל הטיולים השנתיים, מסיבות ימי ההולדת שלו,

תחילת ההתאהבות שלו וגילוי "עולם הבנות".

נזכר איך יום ששי אחד אני מקבל טלפון מחברו הטוב השעה 11.30 בלילה - בוא לרחוב גבעתי,

שחר חתך את היד ויורד לו המון דם. הרגל לוחצת על דוושת הבנזין וכל הזמן רועדת בלא שליטה,

מה קרה לגוזל שלי והאם מצבו נורא כל כך כפי שתמיד אני הפסימי מתאר לעצמי.

סופו של דבר לקחתיו למגן דוד שם תפרו לו את החתך.

זיכרון אחר, אני מתנהל איתו בחו"ל נוסעים ברכב רנו 5 שכור וכדי לשמח את ליבו

ממציא סיפור על מכונית מדברת ומצפצפת מעצמה, תוך כדי מפעיל את צופר המכונית בלא ששחר ירגיש,

איזה פלאים וצחוקים היו ...

נכנס בשערי בית הספר לתחומי הספרייה שם ממתינים לי כ – 50 ילדים בנים ובנות.

בצד על כסא מונח לו תצלום גדול של שחר בצד השני מקרן טלוויזיה ובו מרצד לו שחר בסרט שעשה על עצמו.

חושב לעצמי חבל שלא הבאתי את הצעיף של שחר כאוהד מכבי תל-אביב או לפחות את הצמה שלו אותה גזרנו לפני גיוסו לצה"ל.

מתחיל לספר לילדים תוך כדי ישיבה במרכז כדי לחוש אותם ולקבל את אהבתם באופן בלתי אמצעי.

מוצא את עצמי מתאר להם ילדותו וכיצד נולד עם מום בלב, דבר שהצריך התערבות וחתימה אצל הרופא עת גויס לצה"ל,

לאחר מכן מספר לילדים על תקופת שירותו הצבאי באותו מוצב חודר מקולל "דלעת" שמו,

את אותו היום בו נפל שחר באסון המסוקים בצפונה של ישראל וכיצד אני אביו מולידו הייתי מרוחק

כ – 28,000 ק"מ ליד חוג הקוטב הדרומי.

למסתכל מהצד למתרחש בספריה מתגלה תמונה בלתי נשכחת, אשכולות ילדים מכל גלויות ישראל

בנים בנות תולים בי עיניים בורקות עוטפים אותי בהרבה אהבה ושותים בצמא את דבריי.

אותו היום בספריה נשאלו כמה שאלות ע"י הישראלים הקטנים היפים:

- האם היית חותם לשחר גם היום אם היית יודע שהוא ייפול באסון המסוקים?

לומר את האמת, אינני יודע מה לענות לכם – כך השבתי.

- מה היית נותן כדי לשהות שעה במחיצתו של שחר, ומה הייתם עושים קודם?

כמובן שנתתי תשובה מטפורית - שחר נמצא איתי כל הזמן ...

- אם ילד אחר היה נופל לך האם גם כך היית מרגיש?

כאן השבתי והראיתי לאשכול הקטנים העוטף אותי את ידי פרושת חמש אצבעות ושאלתי –

אם כורתים אצבע מהחמש האם הכאב לא זהה?

כמובן שלאחר ניסיון למתן תשובות לשאלות שלכמה מהן אין בכלל תשובה נפרדתי עם

הרבה תקווה ואופטימיות מהמפגש הזה שאותו אני מכנה - להישאר בתוך המשפחה.

אסיים רק בברכה מי ייתן ויהא שלום על ישראל

בברכה       

 אריה  האב