לבנון – ויטנאם – לבנון

 

מאת

 

א.ש.ש.

יולי-אוגוסט 2006

 

 

פתח דבר

כל שנה בן, אני חש אי שקט, השנה במיוחד, כאשר כמעט  10 שנים חלפו מאז נעלמת לעד מחיינו והצטרפת למעוף הקונדורים בעולמות עליונים.

הנה אני יוצא למסע נוסף אחרי הפסקה של קרוב לשלוש שנים, הצל שלי ואני יוצאים לדרך, לדרך של חיפושים, תהיות ובעיקר געגועים עזים. הפעם עושה דרכי לויטנאם ומינאמאר (בורמה) עם קפיצה קטנה לקמבודיה לראות את מקדשי אנגקור המפורסמים. ברור לי כשמש שאם היית בחיים בן, וודאי היית עושה מסלול זה – אך לא לדאוג אני אראה בעיני / עיניך, אנשום באפי / אפך, אחוש בחושיי / חושיך ובעיקר אהיה איתך לאורך כל הדרך, אתה ואני חבוקים יחד- כמה שאני מתגעגע אליך בן.

 

ממשיכים לשוט במפרץ Halong Bay ויורדים באחד האיים לטיול רגלי במערות נטיפים. הנטיפים לא מרשימים והלחות במערה היתה בלתי נסבלת כך שהחלטתי לא להיכנס למערה השניה ולהנות בינתיים מהכיף של ישיבה ובהייה בים סין הדרומי אני שוב מטייל לי עם הצל שלי!!! נזכר באותו טיול בית ספר בו הצטרפתי לכיתתו של שחר למערת הנטיפים שלנו באזור בית שמש, כמה שאלות שאל המזיניק אותי כמו איך מכנים בלועזית נטיפים וזקיפים (סטלגמיטים – סטלגטיטים), איך בכלל נוצרת מערה שכזו, ושאלה אחת אותה לא אשכח "האם יתכן ומערת נטיפים כזו יכולה להימצא בגבעות הכורכר של נס ציונה?"

 

העיירה סאפא – הרי צפון ויטנאם

כיוונתי את הגעתי לסאפא לאותו יום שבת מאחר וקראתי שבכל מוצאי שבת מתקיים בכיכר המרכזית שוק אהבה כך שעם רדת החשיכה עושה את דרכי מהמלון מטה אל הכיכר. הכביש חשוך, רטוב וחלק וכמוכן ללא שוליים. בכיכר דוכני אוכל, דוכני מזכרות, נשות השבטים יושבות על המדרכות ומנסות למכור בחשיכה את מה שלא הצליחו למכור לי בדרך. לא מצאתי חיזורי זוגות ולא מצאתי גברים השרים את אהבתם! היחידה שניגשה אלי היתה אישה זקנה ומקומטת שלחשה לי "אופיום, האש, חומר טוב". נזכרתי באחת התמונות שלך בן, עם האצבעות אוחזות במשהו לא ברור מתחת לאפך, כנראה ואבא שלך נשאר תמים בנשמתו.

 

ויטנאם הוי-אן עיר חוף תיירותית

בינתיים צבע הים השתנה וכבר איבד את צבעו הכחול והפך לאפור. לא מצאתי נמל ומעגן לסירות קטנות לאיים והחלטתי לוותר – אם הים אינו כחול אז אין טעם לצאת לשייט.חבל! זאת בעצם הבעיה של טיול כזה, אם אינך מצליח לעשות משהו זהו – אין, כי מחר כבר אהיה במקום אחר! אבל אין צורך לרחם עלי אני מטייל כך כבר שנים ויודע שדווקא הדברים הלא מתוכננים הם המפתיעים ביותר. מה שחשוב זה הדרך ולא היעד ומי שלא מכיר את השיר "איתקה" זה הזמן לקרוא אותו! ושוב נזכר בשחר ילדי אשר לקראת גיוסו לצבא ציידתי אותו בדף מודפס ומנוילן של השיר "איתקה" כמו את שאר ילדיי!

 

שדה התעופה בבנגקוק ידוע כצומת דרכים מרכזית של מדינות המזרח וכן גם מרכז הקניות בשדה. חנויות מותגים מכל העולם וניתן לקנות כמעט הכל. תמיד יבקשו בבית שאקנה משהו שלא ניתן למצוא וכך אני הולך מחנות חנות מחפש את מה שלא ניתן לקנות, פעם אחר פעם המוכר/ת החייכן/נית מתנצל/ת ואומר/ת "I'm sorry, no have". כהרגלי אני מתנהג כשור בחנות חרסינה ובחנות של סבארובסקי (חנות של קריסטלים) שכחתי לרגע שיש בידי כוס קפה ואני מתכופף לראות דמות קריסטל קטנה ונוצצת של הנסיך הקטן, (שחר שלי) גם הכוס מתכופפת ונשפכת לזבנית על החולצה הצחורה!

 

ינגון בירת מינאמאר - בורמה

ינגון בבוקר הרבה יותר מלוכלכת מאשר בלילה וצריך בהחלט לשים לב היכן דורכים, הכבישים רחבים וסואנים, עמוסים בכלי רכב ישנים הפולטים פיח ועשן. היעד הראשון – בית הכנסת היחיד במינאמאר. אמנם אמרו לי שאינו פעיל אך הסקרנות שלי גדולה. מצויד בכתובת המקום אני מגלה שהוא אינו מרוחק מהיכן שביקרתי אתמול בלילה. דוכני האוכל אמנם מזמינים ביותר באור יום אך איני מעז לאכול דברים מטוגנים בשמן עמוק, פירות בשפע, בשר ועוד. ינגון בנויה מרחובות הנמצאים בשתי וערב כמו במנהטן (להבדיל) כך שבקלות ניתן להתמצא ולמצוא את בית הכנסת. שער מסורג סגור על מנעול ואני מתחיל להתאכזב, לפתע מישהו שואל אם אני מעוניין שיביא מפתח ואחרי מספר דקות נכנסים לחצר בית הכנסת. ההתרגשות שלי גדולה, רגליי רועדות וגרוני נחנק. על כסא בחצר טלית ישנה ופרוכת. אני מתעטף בטלית ומרגיש כיצד היהדות עוטפת אותי. ברכה מתאימה איני יודע אך הנשמה רוטטת. באחת, הזיכרונות מביאים אותי לאותו יום בו עלה שחר לתורה בבית הכנסת "בית-אל" בראשון לאחר שלמד את ההפטרה אצל שלמה החזן וקצת מוזר שחזן מהעדה החלבית לימד את שחר האשכנזי על פי נוסח העדה החלבית. מביט מעלה אל המגן דוד ורואה איך יונה גדולה מתיישבת עליו. מעבר לשער שוכן לו עולם זר, בפנים כאן בחצר עומד יהודי בהתרגשות פנימית גדולה. ממתין זמן רב כדי לקבל מפתח לבית הכנסת עצמו ואני מחליט לוותר. קולט בעין ובלב את המדפים הצרים שעליהם סממני היהדות, גביע, פמוטים, חנוכיה, תמונה של ירושלים, מפת ארץ ישראל וחוזר אל העולם החיצון.

עם בוקר אוסף אותי המדריך עם נהג רק הסתבר מהר מאד שהנהג אינו  יודע לנהוג ברכב כך שהמדריך נוהג והנהג יושב במקום המדריך. אני יושב כמו פוץ מאחור ומחכה שהמדריך/נהג יסביר קצת על לאן נוסעים ומה רואים בדרך. לצערי היה עסוק מדי בהעברת הסברים לנהג על איך להעביר הילוכים כך שהופתעתי מאד למצוא שאנו חונים ליד בית קברות לחללי מלחמת העולם השניה. 24,000 חללים טמונים פה, מדשאות, פרחים, שורות שורות של מצבות, הכל נקי ומטופח. אני עובר בין השורות וקורא את הכתוב, חיילים אלמונים, חיילים פשוטים, מפקדים, הרוב אנגלים. על כל מצבה צלב אך אני מחליט שחייבים להיות גם יהודים. שורה שורה אני עובד עד שאני מוצא מגן דוד. ההתרגשות אוחזת בי ואני קורא כל מילה על המצבה ועובר הלאה לחפש עוד בחורים יהודים שמתו כל כך רחוק מבתיהם ויקיריהם. האם משפחתם אי פעם ביקרה במקום קבורתם? איך מסתדרים עם האבל כשאין אפילו קבר קרוב? נכון שעם השנים אני פחות עולה לבית הקברות בנס ציונה אבל בכל זאת יש ימים שללא תכנון אני מוצא את עצמי ליד קברו של שחר בני, מלטף את המצבה, משקה העציצים ומעביר דקות ארוכות.

 

אחרית דבר

יצאנו לדרך בני כאשר הארץ שקטה, הגענו לויטנאם והנה הכל חזר בבום אחד גדול. מלחמה פרצה לה בארץ כנגד ארגון חיזבאללה בלבנון. שוב לא יכול להימנע מהמחשבה כי הקורבן שלך ושל יתר חבריך ששירתו בלבנון היה לשווא. אלפי קטיושות גרמו למאות הרוגים ופצועים, מיליון ישראלים עקרו מבתיהם בצפון ורעידת אדמה גדולה התחוללה בכל שדרות השלטון והצבא שנמצא ללא יכולת תגובה ונתגלו במערומיהם!

 

בויאטנם ביקרנו בן, במחילות הויאטקונג וראינו ארץ שמנסה לשקם עצמה, במינאמאר נכנסנו על בהונות רגלינו לבית קברות לחללי מלחמת העולם השניה של הצבא הבריטי, לא יכולתי שלא להתרגש לאחר שגיליתי קברים של חיילים יהודיים עם סמל מגן דוד מוטבע על המצבה. והנה חוזרים לארץ ובאחת כל הזיכרונות כל הפחדים אוחזים בגרון ולא מרפים.

 

לכל נוסע במטוסים מוכר מסך טלוויזיה ועליו באופן ממחושב ניתן לראות את נתיב הטיסה, נקודת מוצא, נקודת יעד, גובה טיסה, מהירות שיוט טמפרטורה בפנים ובחוץ. ואני אוהב מאד להתבונן במסך תוך כדי מחשבות להיכן אקח אותך בשנה הבאה, אולי -סרי-לנקה או דרום-אפריקה ואולי בכלל ניסע לסין!

לפתע ללא אזהרה מוקדמת המטוס צולל בפראות מטה, נוריות נדלקות וכבות בתא הנוסעים, עגלות האוכל על תכולתן מועפות לכיוון הנוסעים אשר חלקם צועקים ובוכים, גם אני לא נותר אדיש ומצאתי עצמי מתפלל חרש. הקברניט מורה בקול מבהיל לצוות להתיישב מיד במקום. אירוע זה שהמטוס נקלע לסופה טרופית עזה נמשך בערך שעתיים שהיו מהנוראיות בחיי, לא יכולתי להתנתק מהמחשבה בן, האם זה מה שהרגשת לאחר פגיעת המסוקים באוויר ולקראת ההתרסקות על האדמה.

 

ושוב מקנן בי אי שקט, יודע כי שנה שלמה צריכה לחלוף עד ששוב אצא לתור עולמות איתך ואחריך עוד יגיע יום בן ואצטרף אליך למסע הגדול של החיימ