מסע הרכבת האחרון

4.2.2001

תחנת רכבת אפלולית וקודרת, דבר והיפוכו.

ככל שאנו זוכרים, רכבות ותחנות מעלות חיוך מיידי על שפתינו, אך לא תחנה זו.

הרכבת נכנסת לתחנה בשקשוק אופנים יורד והולך, עשן לבן מתאמץ להיתמר מארובתה,

צפירה ארוכה ומעיקה מודיעה כי הרכבת הגיעה לסיום דרכה.

ווגאבונד, נודד שלנו, הגעת לתחנתך האחרונה.

דרכך קיצרת החיים חלפה בהמון תחנות ביניים, בינות לפסגות ועמקים, מדבריות ופרדסים,

נחלים ווואדיות ואתה חותר ונוסע לך קדימה.

הנה חולפת תחנת ינקותך ומבעד לחלון מרצדות תמונות של בית חולים – וזה מיטשטש.

תחנת ילדות שהיוותה חממה לילד הסקרן שלנו, ילד הטבע.

תחנת נערות מלווה בהרבה תהיות, תעיות ושאלות.

תחנת בגרות – שאותה לא זכית לסיים.

במהלך כל התחנות בהן עצרה הרכבת נפתחו המון דלתות – גם נסגרו.

הרבה חברים וסתם אנשים באו ויצאו מחייך.

הרכבת ממשיכה וחותרת קדימה, הקטר צופר בעוז, רק אתה ואנחנו לא ידענו

כי זו צפירה אחרונה של רכבת מלאת חיים העומדת לסיים חייה באופן כה כואב.

תחנה אחרונה - בית קברות גדול של קטרים ורכבות אך קטרים ורכבות

לא מתים הם פשוט נעלמים, כמוך בן!

לסיום ילד, אצטט את חזונך כפי שבא לידי ביטוי בספרך

" בבוא היום, בבוא העת,

                   אפרוש כנף ואעלם.              

                                                                    אוהבים המשפחה והחברים