שחר        

מאת שרי רומי

את צחוקך מעולם לא שמעתי את עיניך דומעות או סתם מבהיקות מעולם לא ראיתי, מעולם לא ליטפתי את שיערך, מעולם לא הרחתי את ריחך, מעולם לא דיברת אלי, מעולם לא שמעת את שמי. אבל אני שמעתי את שמך, הוא היה בחדשות. היית האחרון שבשמות, האחרון. הלוויה האחרונה.

הרעיון המטורף של ההכרות אחרי המוות גרמה להרבה הרמות גבה. אני זוכרת איך טמנו אותך באדמה, בחור גדול שכמוך, לא צריך להיות בארון עץ. איך ילדה יפה בכתה המון, אילו רק הייתה לה האפשרות, היא לא הייתה מראה לאף אחד מאיתנו סימן של רגש מיותר, הבושה נעלמה, כנראה איתך.

יומיים אחר כך, חיכיתי שהמעלית תגיע כבר לקומה שלישית, בביתך, איך רעדו לי הרגלים, הייתי עסוקה כל כך בלחשוב מה אני יכולה לומר, וכמובן שלא מצאתי. ההורים שלך, המקסימים האלה, שחיבקו אותי בחיבוק דוב, חזק, אוהב, הושיבו אותי ביניהם שהתייפחתי מבלי להפסיק.

החדר שלך שהקסים אותי, רציתי שתהיה שם, הוא היה המראה שלך, רציתי שתסביר לי על כל אבן, כל בד, כל תמונה מוזרה שהיו שם. אם היית רואה אותי אז בחדר שלך, היית צוחק עלי, מעיף אותי משם, כל כך לא התאמתי לתפאורה, וזה הכאיב לי. היית רוצה שאני אלך, לא היית אוהב אותי, כמו שאהבת את הילדה היפה. הכלב שלך, רצה במקומך שאלך, הוא ממש שנא אותי, אולי בשבילך, ודאג שאני אדע עם השיניים, כנראה הוא ידע מה תגיד לו אם תהיה פה עכשיו.

המפגשים השנתיים עם ההורים שלך ביום הזיכרון, החיבוק האוהב, המסוק שהמריא פעם אחת ממש מעלינו בזמן הטקס, ואמא שלך שכל כך אוהבת אותך, כמעט התעלפה. הילדה היפה שלך בכתה כבר בלב, כי עכשיו הבושה חזרה.

המכתב במעטפה מקופלת שהגשתי להורים שלך שנה אחר כך ביד מהוססת, עם ניסיון כושל להסביר למה באתי, ואחיך שצחק ושאל ליד הקבר: "מה זה? הבאת צ'ק?". ואני המומה, לא יודעת מה לענות לו. ההבנה בדיעבד שאחיך בדבריו ביקר את כניסתי לחייכם, כאורחת בחתונת המוות. את כל זה אני רוצה לספר לך, אבל את הכל אתה בטח יודע. את הטיול שאבא שלך עשה בשבילך בהודו, כי אתה כבר לא יכולת. אך אני רוצה לספר לך פה, שהטיול שעשיתי להודו, נולד מתוך רעיון, שאתה שתלת, אולי במסע להכיר אותך יותר טוב, אם הייתי באה עכשיו לחדר שלך, כנראה לא היית מגרש אותי כל כך בקלות, השתנתי מאז, התקרבתי אליך. אתה לא יודע כמה אני מתגעגעת אליך, גם בלי ששמעתי את צחוקך, בלי שראיתי את עיניך מולי, מבלי ללטף או להריח.

 הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב אותך עכשיו.

04.02.1997  אסון המסוקים

נכתב ב-8 לנובמבר 2002
לזכרו של שחר רוזנברג.