בציפייה לבית העלמין!

 יום שישי, צהריים גוועים לאיטם, נכנס לרכב השרד, למכונית השמד ונוסע את בית העלמין.

 הציפייה שבי הולכת וגוברת ומרקיעה שחקים, בכל יום שישי.

 אני קונה פרחים, אחד מהם מיועד לך, אני דואג לברור את היפה ביותר, כדי שיחזיק מעמד הכי הרבה זמן ויאיר את חשכת הקברים.

 הנסיעה אורכת דקות ספורות, ארבעה אולי חמישה סיבובים של שישים שניות והנה הגעתי, הרדיו מנגן בקול רם כדי שתשמע מעט מוסיקה לפני שאני יורד מהרכב ומגיע אליך, הציפייה שגואה בי במשך הדקות הספורות אליך, כעט בעיצומה, כאילו מסע ארוך עברתי וסוף כל סוף הגעתי אליך, לפעמים זה כאילו הגעתי לתיכון ואני עומד לבקש מהמורה לתת לך לצאת לכמה דקות, לעיתים מדמה אני כאילו באתי לבסיסך ואולי הסמל ייתן לנו מס' דקות כדי לראות אחד את השני, לדבר, לחבק.

 לפעמים בנסיעתי לבית העלמין, אני חש כאילו זהו יום שישי רגיל, ואתה אמור להגיע הביתה, דפיקה בדלת והופ אתה נכנס, מאושר מ- 48 שעות קצרות שקיבלת בבית שאתה כה אוהב " לא, אל תחבקו אותי, אני מסריח כולי" , אבל למי בכלל איכפת?

 בכל יום שישי, אני ממתין בציפייה דרוכה, למפגש בבית העלמין, אך האבן, האבן קטנה מלתפוש את מקומך.

אוהב אחיך